שבעה על אמא
תקציר
סרט אמיץ אמיתי, מרגש ומעורר מחשבה
"הבוקר מתה אימא, תמיד רציתי שהיא תחבק אותי ותגיד שאני ילדה טובה, אבל זה לא קרה."
הסרט נפתח ביום הלוויתה של ציונה אם הבימאית. השבעה מתקיימת בבית ההורים בתל אביב, זהו בית המאופיין בשילוב ישראלי: אימא צברית תל אביבית ואבא רופא יקה שנמלט מברלין הנאצית ב-1933. לפתע שלושת האחים ובתוכם הבימאית: יעל מיכה ונורית, אנשים מבוגרים, הופכים ליתומים.
זוהי הפעם הראשונה ששבעה מתועדת בזמן אמת כסרט דוקומנטרי, עם תעוזה רבה ומוכנות לחשיפה שאין לדעת את תוצאותיה מראש. כשאמה נפטרה בקשה יעל מבנה דן לצלם את השבעה, בתנאי שלא יציק עם המצלמה…
הסרט מתמקד במעקב אחר הבימאית ובמסע הרגשי אליו היא יוצאת. האבל עובר תפניות חדות עם התקדמות ימי השבעה: תחילה מתנחמים בסיפורים הידועים הנוסטלגיים בחברותא אבל במהרה מתעוררת הביקורת ומשתחררים כעסים . בחדרים הפנימיים נפתחות המגרות הכואבות. יעל מגלה את ההחמצה ביחסיה עם אביה, בשיחות עם חברי ילדות היא נוגעת בנושא הייקים מול אמה הצברית חסרת הפשרות המכונה בפי אביה "הבדואית שלי".בשיחות האינטימיות בין האחים משוחחים על מה שכואב לכל אחד בקשר עם ההורים. יעל שהייתה תמיד ה"ילדה הטובה" מתקוממת נגד האיסורים והקשיחות הציונית של אימה. במהלך הסרט מתרחשת תפנית בלתי צפויה: יעל מתעמתת עם בתה ועם בנה העומד מאחורי המצלמה. דווקא ברגע בו יעל חשופה רגשית הם מציגים בפניה מראה שקשה לה להביט בה, הם טוענים ש"למרות שאת חושבת שאת אחרת, את קשוחה בדיוק כמו אימא שלך" ויעל נותרת ללא מלים ועם שעורי בית למחשבה. בסוף השבעה מחליטה יעל שהיא כבר ילדה גדולה ומותר לשבור את הטאבו המשפחתי (הציוני של ציונה) ולנסוע לברלין "העיר האסורה".
אבל סופו האמיתי של המסע אותו עוברת יעל מתרחש כשנה לאחר מות אמה כשהיא מוצאת בצורה מפתיעה, לאחר חיפושים רבים את החיבוק של אמה אליו השתוקקה במכתב שמצאה.
הסרט הוא יומן דוקומנטארי מרתק המצולם בסגנון ייחודי: הצלם והמראיין (הנראה רק בסצנה אחת) הופך לגיבור משנה המניע את העלילה בשאלותיו הנוקבות. הסרט מלא בהומור עצמי ובהסתכלות בגובה העיניים המאפשרת לכל צופה לצחוק ולהתרגש וברגעים רבים למצוא את עצמו.הסרט נערך שבע שנים לאחר השבעה, מה שאפשר מבט פרספקטיבי ובוגר ואירוניה דקה. יש בסרט משהו שרבים כבר שכחו: מלחמת גדוד מגיני השפה העברית, מאבקי התרבות בין צברים לייקים, אהבת הארץ כערך עליון, הומור צברי, ומה הוחמץ ביחס עם ההורים. דרך השירים עולים געגועים לארץ ישראל של פעם.
הסרט מעורר מחשבה אצל צעירים ומבוגרים ורבים מן המשפטים שהנאמרים בו ממשיכים להדהד.
הסרט זכה בפרס חבר השופטים על רגישות ואינטימיות בפסטיבל קרקוב היוקרתי. הוקרן בפסטיבל חיפה ובהקרנות בסינמטקים בירושלים ובתל אביב. הסרט השתתף בפסטיבל שנחאי, פסטיבל הסרטים הגדול ביותר באסיה, בפסטיבל היהודי בברלין, ובחודשים החודשים הקרובים יוקרן בפסטיבלים בינלאומיים רבים באירופה וארה"ב.
הסרט נעשה בסיוע קרן רבינוביץ',פרויקט קולנוע ובסיוע הקרן לתרבות יהודית בניו יורק.
דבר הבמאית - יעל קציר
In this intimate portrait, family and old friends gather in the living room of the filmmaker’s deceased Mother to honor her and celebrate her life, during the traditional seven days of mourning (the “Shivah” of the title.) Filmed unobtrusively in real time by Dan Katzir, himself a filmmaker and Yael Katzir’s son, this documentary skillfully weaves family stories and Israeli history. With both tenderness and irony, it offers a fascinating view of the two communities brought together by the parents’ marriage: Mother, the “wild” Sabra Ziona, native-born Israeli whose very name symbolizes her deep, activist engagement with the fledgling state, and Father, Erwin Rabau, the refined, proper “Yekke,” as Hebrew slang referred to German immigrants, the Doctor from Berlin.
As friends who knew Ziona well reminisce about her life and pay homage to her commitment in building the young state, they laugh and cry, sing and fall silent, as the family saga unfolds rhythmically in alternation with national events.
But it is in the more private spaces of the parents’ house, or at more quiet moments after the guests leave each day, that the most revealing dramas take place. Yael and her sister Nurit, now successful professionals, sit at the kitchen table struggling to come to terms with their complicated relationship to their Mother, speaking to the eternal child in all of us. The director’s son and daughter confront her in a relentless interview in the bedroom. Ziona’s son Micha, now a physician, reflects wistfully about his Mother’s expectations of her only boy. In these moments, the film raises the all-too-painful questions bout Mothering, about how and why we transmit values to our children, about the frailty and shortcomings of even the deepest love. Brutally honest and beautifully crafted, this woman’s journey through the process of mourning and reconciliation moves from a deeply personal story to a universal one. In so doing, it becomes a work of art. The film’s title, “Shivah” For My Mother, can be read in two ways. It is both the process of grieving, and the memorializing of an extraordinary woman’s life. As such, Yael Katzir’s film offers her Mother the hug she herself craved.