כינורות במלחמה

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 הייתי ברגע הראשון מנותקת

מאימת האמהות שבניהם מגויסים למילואים, או נמצאים בשרות חובה. בני דן, קצין מילואים בצנחנים היה בארה"ב.

במהדורת החדשות באחד הערבים הראשונים הודיעו כי נער בן 19, בשם אושר נהרג.

מאותו הרגע הפסקתי לישון. אושר אני אומרת לעצמי אושר קראה לו אימו כי יש להניח שהולדתו הייתה רגע מכונן בחייה ואולי אף קשורה בצפייה ארוכה. שעון החרדה הוציא אותי מהמיטה כול לילה בארבע לפנות בוקר, ולא עזרו כל הניסיונות להיאחז בשיקולים הגיוניים. לא שאלתי את עצמי מדוע אני מטולטלת כל כך, ידעתי כי בתוככי תוכי לא נמסו החרדות של 5 שנות שרות + שנות מילואים של דן בלבנון, רמת הגולן, עזה, והגדה המערבית. החרדות הללו רק מחכות לגרויי קטן כדי לפרוץ ולהציף את המערכת שלי.

מי יוכל להבין את המציאות הזו המורכבת בה אנו חיים וממנה אין מנוס גם כשבאופן אישי לא מאימת סכנה.

על רגע זה ובאופן לא מתוכנן התחיל הסרט על הכינורות במלחמה.

יום אחד כשהגעתי לעבודה במכללת בית ברל, החופש הגדול היה בעיצומו, שמעתי לפתע נגינת כינור בוקעת מחדרי הלימוד. אמרו לי שהעבירו את כיתות האמן הבינ"ל לכנרים סולנים "קשת אילון" מקיבוץ אילון הנמצא בטווח הטילים על גבול לבנון למכללה שהיא במרכז. בדרך זו יוכלו לקיים את קורס הקיץ במקום בטוח למרות המלחמה.

בעזרת צוות מצומצם התחלנו לתעד את כיתות האמן. משך את ליבי במיוחד אמנון ויינשטיין בונה הכינורות שהוא אחד ממייסדי כיתות האמן. בפעם הראשונה בחייו הגיע אמנון לקורס הקיץ כדי לתת תמיכה ולתקן את כינורות הכנרים הצעירים ללא בנו ושותפו לעבודה אבשי אשר גויס למלחמה.

באופן טבעי הזדהיתי עם אמנון והתחלתי ללוות אותו במיוחד: בבית המלאכה המאולתר שהקים בבית ברל, בבית המלאכה שלו ובביתו בתל אביב וביום יום של קורס הקיץ.

ההתבוננות בו הבהירה לי ועוד העמיקה את תחושותיי שבארץ ישראל לא רק צופים בטלוויזיה ובמוראות המלחמה בזמן אמת אלא שלא פעם הטלוויזיה חודרת פנימה לחיים הפרטיים של הצופים בה. כך היה כשאמנון ואשתו עשי, צפו בחדשות וקבלו הודעה טלפונית על פציעתו הקשה של תומר חברו הקרוב ביותר אבשי בנם, נער שגדל בביתם ובילה במחיצתם כמעט כמו בן.

תיעוד קורס הקיץ מביא זווית התבוננות על ישראל שלא רואים בדרך כלל בערוצי המדיה המקובלים. הכינור ונגינת הכינור הופכים למשל על המאבק לשמור על שפיות, הניסיון להיאחז בתקווה. הכינור לכי קטן כמעט כמו תינוק מעורר בבת אחת אמפטיה סימבולית לגורל העם היהודי ולצלילים שנוגנו ולא נפסקו גם בימים השחורים ביותר בתקופת השואה.

אמנון המקדיש חלק משמעותי מחייו לשימור והחזרה למצב של נגינה כינורות מהשואה בעצם מסמל יותר מכול את המסר של הסרט – אני אמנם עובד מאחורי הקלעים, אך הכלים שאני מתקן ובונה ימשיכו לנגן.

הסרט נע בין החדשות בטלוויזיה , כיתות האמן, ודאגתו הבלתי פוסקת של אמנון לבנו.

בסרט כמה סצנות נוגעות לב במיוחד

הכנרת האגדית אידה הנדל מנגנת על כינור ששרד את השואה, שאמנון תיקן, אידה מספרת לאמנון איך נגנה לאפיפיור באשוויץ היא יהודיה יחידה על קברות הנספים בשואה, כל זה קורה לאחר שטיל הרג 8 עובדים במוסך הרכבת בחיפה. גם כאן הרגשתי כי המציאות הקשה פתחה את הטראומה הגדולה ביותר של העם היהודי במאה העשרים וזו היא השואה.

סצנה מרגשת אחרת היא כשילדים קטנים הלומדים כינור מגיעים ליום אחד מאזורי המלחמה להתארח וללמוד ממורי קשת אילון המפורסמים. הילדים התאמנו ולא וויתרו ובין מטחי הקטיושות התכוננו ליום הכנר הצעיר.

ולבסוף כשהקורס נגמר חוזר גם אבשי הביתה.

ולמי שהיה במלחמה מתחיל קרב חדש לא פחות קשה לחזור אל השגרה, ואבשי מוצא ניחומים ליד שולחן העבודה ובונה את הכינור הראשון שיהיה כולו מעשה ידיו , כינור שאמנון הפסיק לבנות בגלל המלחמה ואבשי מסיים אחריה.

כך תמשך בניית הכינורות ונגינתם.

צילום הסרט הזה העמיק את התובנה שלי שרק אם נמשיך לנגן נוכל לשרוד באמת.