אור בקצה המגף

תקציר

זהו סיפור בלתי ידוע על אלפי ניצולי שואה שהגיעו בתום מלחמת העולם השנייה לדרום איטליה , והתקבלו בחום ואמפטיה ע"י האיטלקים המקומיים. בשעה ההיא אחרי המלחמה במצב פסיכולוגי רגיש – פוסט טראומטי שוכנו הניצולים בווילות-קיט, ובשמש הים תיכונית התחילו בחיים חדשים, התאוששו , נישאו , ילדו מאות ילדים והתכוננו לעליה לארץ ישראל.
שלוש נשים שנולדו בסנטה- מריה-די-לאוקה (1946), יוצאות לגלות אילו עקבות נותרו באיטליה מהשהות של הוריהן. מוקסמות מהמקום, מהמפגש עם האנשים והזיכרונות, הן פותחות חלון לעולם שטרם הואר: החיים למחרת המלחמה. בסרט משולבים קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרגשות של יהודים ואיטלקים , היוצרים פסיפס מרגש ומרתק של אור בקצה המגף. במלאות 70 שנה לסיום המלחמה הגיע הזמן לספר את הסיפור.

דבר הבמאית - יעל קציר

כשפנו אליי חברותיי לפני כארבע שנים, וביקשו ממני לעשות סרט על המקום המופלא בקצה המגף האיטלקי בו הן נולדו, לאחר מלחמת העולם השנייה, במחנה מעבר שקראו לו מחנה עקורים, נעניתי בחיוב. אבל באמת לא הבנתי ולא יכולתי לשער לאיזה מסע אני יוצאת או נסחפת, ולאיזה תובנות חדשות אגיע ביחס אליהן וביחס לעצמי.
כבת לאימא צברית ודור שלישי בארץ ישראל, כמי שהתחילה כיתה א במדינת ישראל ב-1948, זהותי העמוקה הוגדרה ועוצבה על ידי חווית התקומה של עם ישראל בארצו. המיתוס שעליו גדלתי היה יסוד העיר העברית הראשונה, תל אביב, הפלמ"ח ולוחמי תש"ח . בערגה ונוסטלגיה שרנו בתנועת הנוער את השירים של דור הלוחמים ועד היום הם מעוררים בי רגשות עמוקים. החלום הציוני והגשמתו היו עבורי חזות הכל והגולה מודל שיש ללמוד על דרך השלילה בלבד.
גדלנו בארץ ישראל שהיתה אז קטנה ואינטימית. ניצולי השואה עשו מאמצים רבים להסתיר או להבליע את מה שעברו כדי להשתלב במדינה בראשית דרכה. לקח זמן עד שהאפוריה של הקמת המדינה שככה מעט והתאפשרה התעניינות בנושא השואה.
מילדות היתה לי זיקה לנושא השואה אך במשפחתי התיחסו לכך כאל הפרעה נפשית. באוניברסיטה למדתי היסטוריה כללית אבל ברחתי לימי הביניים. אבל ביני לביני המשכתי לראות את עצמי כבת לתקומה, וכדמות חדשה של יהודייה מודרנית בעלת מבט רחב על ההיסטוריה הכללית. עם חלוף הזמן נמשכתי יותר ויותר לתולדות עם ישראל ולהיסטוריה היהודית באירופה בזמן החדש. שוני גיבורת הסרט דברה איתי וספרה לי על מקום הולדתה והבטחתי שכשאתפנה אפנה ונעשה סרט. ואז הגיע היום ונסענו לאיטליה, עוד לפני שהספקתי להבין את פשר המושג, מחנה עקורים.
קשה להיות מומחה לשואה אבל בהוראת השואה , הדגש מוסב אל מספר מוקדים עיקריים: הסבל והאובדן שסבלו הקורבנות, במקרה זה, במיוחד היהודים. הסיבות והמניעים של הרוצחים הנאצים, כולל האידיאולוגיה של תורת הגזע. חלקם של משתפי הפעולה בהשמדת עם. עמדתם והתנהגותם של "האנשים הקטנים" שהיו שם שברובם היו חסרי אונים, ורק מעטים הושיטו יד לעזרה.
במסע שעשינו לאיטליה הבנתי שלא פחות מעניין ומשמעותי להבין את התהליך שעברו הניצולים כדי להמשיך ולאחוז בחיים, כלומר, להתחיל מחדש. המפגש עם האיטלקים בני המקום, היה עבורי חוויה אנושית מיוחדת מכיוון שהובהר לי עד כמה הזיכרון שהם שמרו והיחס שהם נתנו לניצולים היה משמעותי עבור הניצולים והפיח בהם עידוד, תקווה והרגשה שהם בני אדם ולא אבק אדם. אך לא פחות היום חשוב לאיטלקים להביט אחורה ולהגיד אנחנו היינו בצד של היטלר אבל אנחנו בני אדם טובים ולפחות עזרנו כשיכולנו לניצולים.
הופתעתי לגלות והתמלאתי בהערכה נוכח העובדה שהניצולים הצעירים שחוו אובדן נוראי, רצו בראש ובראשונה לחזור ולהשתייך למשפחה ומהר ככל שיכלו נישאו וילדו ילדים. וכמו שאחדים מהם אמרו לנו: בכיו של כל תינוק נוסף שנולד היה עבורנו ניצחון אישי על היטלר.
אני גדלתי על סיפורי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. אמי חזרה וסיפרה פרטים רבים על חיי הדור הראשון של ילדי תל אביב. קשה היה לי לקבל שחברותיי יודעות כל כך מעט על מה עברו הוריהן בדרכם לארץ ישראל. ושעכשיו בבגרותן הן צמאות לדעת יותר מה קרה. ואז הבנתי שאני מתלווה למסע שורשים של נשים שנולדו באיטליה ושיחד עמן נטווה סיפור בלתי ידוע על התאוששות על אור שבדרום איטליה היה לו אופי מיוחד.
עבורי ההיכרות היותר מעמיקה עם חברותיי בנות הדור השני לשואה שנולדו מיד אחרי המלחמה במחנה עקורים באיטליה, הייתה בגדר תגלית בלתי צפויה. הפתיעה אותי העובדה שלמרות שגדלו בארץ ישראל בערך מגיל שנה, הן לא הרגישו ממש צבריות.
במהלך עשיית הסרט שאלתי את עצמי לא פעם מדוע חשוב כל כך לגיבורות לגלות עוד פרט ועוד פרט הקשור בהוריהן ובתקופת שהותם באיטליה. הצמא שלא ניתן לרוויה של חברותי גרם לי להבין מה המשמעות של להיות דור שני לשואה. זה הפסיק להיות עבורי שאלה תיאורטית ונוכחתי בפועל כמה כאב לא מדובר נושאים הילדים האלה בלבם. חברותיי, גיבורות הסרט, במודע או שלא במודע גדלו להורים שריחף מעליהם צלו השחור של ענן האובדן. אין זה פלא שחשוב היה להן לגלות את הרגע הזה של האור והתקווה שהוריהן פגשו באיטליה, ושלהן הייתה הזכות להיוולד בחלקת האור הזאת בקצה המגף האיטלקי.
הסרט לא נותן תמונה מלאה של כל הממדים הקשורים בתקופה המיידית שלאחר המלחמה. הסרט מעלה שאלה מרכזית אחת איך אפשר להמשיך אחרי חוויה כל כך בלתי נתפסת כמו השואה. חלק מהתשובה הוא שבלי עזרה אנושית, שבמקרה זה נתנו אותה האיטלקים הפשוטים בני המקום (אנשים טובים באמצע הדרך), הבריגדה היהודית וארגוני הסיוע, זה לא היה יכול לקרות. או אם לדייק זה היה מתרחש באופן שונה לחלוטין.
עשיית הסרט הבהירה לי גם שפרט לשותפות הגורל ומקום הלידה היה לגיבורות הסרט צורך להודות לאיטלקים ולהוקיר את דור ההורים ששתקו כל כך הרבה שנים. אם הצלחתי להציף חלק מהמטרות שהצגנו לעצמינו בעשיית הסרט כמו גם לגעת בכמה נימי רגש, אני ארגיש שתרמתי תרומה קטנה לשימור הזיכרון להנחלת העבר, ולחברותי שרצו לספר על רגעים של תקווה ואור.

טריילר